אנו זקוקים אמנם למעט דמיון וכוח רצון בדרך לשם, אך אם נביט היטב כשהדימוי הזה חקוק בראשנו, "יהפוך" מכון שפד"ן (מכון שפכי גוש דן) יותר ויותר דומה לגוף האדם - לפחות במובן ביולוגי אחד. למה הכוונה? המכון שולט במערכת ענקית, מורכבת ומסועפת שמטפלת בשפכים הנוצרים בשטח העירוני הצפוף שיוצר גוש דן, ומכיל גם אזורי תעשייה רבים. אזור גוש דן, ובו כ-2.5 מיליון בני אדם, נהנה כיום מפעילות המכון, וקווי הביוב העמוקים מחוברים לקווי הרשויות השונות באזור, כשאורכם הכללי מגיע לכמאה קילומטרים של צנרת. נקודת הפתיחה שלה היא תחנת השאיבה רדינג שבצפון תל אביב, והיא ממשיכה לאורך החופים המפורסמים של העיר הלבנה עד לתחנת השאיבה בסה שבכניסה ליפו, ומשם, דרך בת ים, עד למכון שבאתר שורק. למעשה, המכון הוא מיצרני המים העיקריים של מדינת ישראל, והוא הגדול והמתקדם ביותר באזור הים התיכון.
נעצור רגע ונשאל על מה בדיוק אנחנו מדברים, שהרי רוב אזרחי ישראל לוקחים כמובן מאליו - ועלינו להודות על כך, מן הסתם - את יעילות מערכת טיהור השפכים, אך במה בדיוק מתמלאים הצינורות? ובכן, מדובר במי המקלחת שיורדים במורד הצנרת, במים שזורמים בכיור המטבח בזמן שאנו שוטפים כלים, במי האסלה, המדיח ומכונת הכביסה - וכמובן במי שטיפת הרצפות המתנקזים בבתים. העובדה כי מי הביוב "מסתלקים" מחיינו ללא נזק מעידה יותר מכל על המערכת המשוכללת המונעת ביוב ברחובות ונזק רב.
תהליך טיפול וטיהור השפכים המגיעים למכון דומה לתהליך העיכול המתבצע בגופינו באופן יומיומי. בסוף התהליך האמור, מפרישים בני האדם את שאריות המזון והנוזלים שצרכו, ומכון טיהור השפכים הענקי, הממוקם באזור שורק, אינו שונה באופן מהותי, היות ובסוף התהליך, נאלץ השפד"ן להתמודד עם היווצרות חומר המכונה בוצה - אם תרצו, שאריות תהליך "העיכול" של טיהור השפכים.
מברצלונה יצאה הבשורה
מכון השפד"ן, המקבל כ-380 אלף מ"ק שפכים ביום, מייצר בסוף התהליך כמות של כ-15 אלף מ"ק בוצה ליום. הבוצה היא למעשה תרכובת של כ-99% מים וכ-1% חיידקים, ורובה (כ-70%) מוחזרת לתהליך הטיפול. החלק שנותר (כ-30%) מסולק מהמכון, ולאחר שנים של "סילוק" שלא התכתב כראוי עם האופן שבו אנו מעוניינים לשמור על הסביבה, ניתן להכריז על פתרון ראוי, מוסרית וכלכלית כאחד.
בשנת 1987, כשהוקם מכון השפד"ן, לא הוגדר ולא נבנה תהליך לטיפול בבוצה, והיא הוזרמה לים באמצעות צינור המוצא הימי מול בסיס פלמחים. היה זה שטח צבאי סגור במרחק של כ-5 ק"מ מהחוף ובעומק של כ-50 מטר ממנו. לפני כ-15 שנה חתמה מדינת ישראל על אמנת ברצלונה, והתחייבה במסגרתה לא להזרים שפכים גולמיים ובוצות לים התיכון. עידן חדש החל, לפחות בהצהרת כוונות, וככל שחלפו השנים - גם בביצוע. בכפוף לכך, פרויקט הנדסי מורכב שהוקם במכון בהיקף של כמיליארד שקלים נועד להפוך את הבוצה לדשן חקלאי, ומתחילת השנה הנוכחית, הבוצה כבר לא מוזרמת לים והופכת לכ-500 טון דשן חקלאי.
"הבצק החקלאי"
הבוצה העודפת מוזרמת למעכלים אנאירוביים ומחוממת לטמפרטורה של 57 מעלות צלזיוס. תהליך העיכול ופירוק הבוצה נמשך כשבועיים, ולאחר מכן הבוצה המעוכלת והמפוסטרת מועברת למתקן הסמכה וסחיטה, ובו היא נסחטת למצב של חומר דמוי בצק, אשר מאפשר להעבירה במשאיות לחקלאות.
"בתהליך העיכול, הדומה לתהליך התסיסה של יין, נפלט גם מתאן, אשר עובר תהליך ניקוי וייבוש והופך לגז שבאמצעותו ניתן להפעיל 8 ביו-גנרטורים המפיקים כ-MV 8 אנרגיה - שווה ערך לכמות החשמל שצורכת עיר בינונית, כמו רעננה לדוגמה", הסביר מרק אוקון, מנכ"ל איגודן. "החשמל הירוק האמור חוסך לשפד"ן כ-40% מכלל האנרגיה הדרושה לתפעול המכון, וכך נסגרים למעשה שלושה מעגלים של טיפול בביוב: השפכים הפכו למים באיכות מי שתייה ומשמשים להשקיה בלתי מוגבלת בשדות חקלאיים בנגב. הבוצה הפכה לדשן חקלאי, ואילו הגז משמש להפקת חשמל אשר חוסך שריפת פחם בתחנות כוח". שילוש מנצח בכל הקשור לשמירה על הסביבה, ניצול יעיל להפליא של אנרגיה ותרומה לחקלאות.