"רכבת התחתית של השפכים" משקה את הירקות שלכם

"המים האלה עשירים בחומרים אורגניים ומינרליים, והחקלאים אוהבים אותם מאוד". בכל פעם שאתם שוטפים פלפלים, בשפד"ן הופכים את המים שזורמים לביוב לכאלה שישקו את השדות שבהם יגדלו הפלפלים הבאים. הכירו את המפעל שמאפשר ניצול מרבי של שני המשאבים היקרים מכל – מים ואדמה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
מפעל פלפלים (אבי כהן)
"130 מיליון מטר קוב בשנה משמשים להשקיה של שדות הנגב" (צילום: אבי כהן)

וולטר קליי לודרמילק היה אגרונום אמריקני שערך בדיקת קרקעות באירופה ובצפון אפריקה כחלק ממחקר מטעם משרד החקלאות של ארצות הברית. ב-1938 הוא עבר גם בארץ ישראל, והיה די מזועזע ממצב האדמה בחבל הארץ הנידח. אבל מה שראה מעל לפני הקרקע הרשים אותו, כשאותם חקלאים עבריים ניסו שיטות שונות להשבחת הקרקע ולהגדלת התוצרת. את ממצאיו פרסם בספר בשם "ארץ ההבטחה" בשנת 1944. "יכולת הספיגה של כל מדינה משתנה בהתאם ליכולתה של האוכלוסייה להשתמש באדמתה באופן מיטבי, ולכונן את כלכלתה על בסיס מדעי ויצרני", הוא כתב שם. הבריטים סברו כי בתנאים השוררים, פלשתינה תוכל לאכלס רק שני מיליון בני אדם. 72 שנה אחרי, השילוב בין משק המים המפותח לבין החקלאות בנגב מוכיחים אחרת.

תארו לעצמכם שבכל שנה היו זורמים לים כ-130 מיליון מטרים מעוקבים של מים. חישוב קל יוביל למספר מפחיד יותר: 130 מיליארד ליטר מים. ישראל אמנם אינה מתייבשת, אבל בין הים למדבר, מדובר באזור שבו כל טיפה חשובה, בטח כשמדובר במיליארדי מיליארדים של טיפות. את הכמות הזאת מטהר מדי שנה מפעל השפד"ן, המכון בו מטהרים את שפכי גוש דן, וכ-70% מהם חוזרים אל התושבים בצורת ירקות ופירות.

"130 מיליון מטר קוב בשנה משמשים להשקיה של שדות הנגב", אומר אודי קרמר, ראש תחום פרויקטים באיגודן, איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה שהקים את המפעל אי אז בשנות ה-60. "המים האלה הם כמעט ברמה של מי שתייה, ומתאימים באופן בלתי מוגבל לכל הפירות והירקות. אם אדם ישתה את המים האלה לא יקרה לו דבר, הם ברמת הטיהור הגבוהה ביותר. למרות זאת, הם מועברים בצנרת נפרדת, המסומנת בצבע סגול, והם להשקיה בלבד".

מרכז המבקרים במתקן טיהור השפכים שפד"ן (יח"צ)
"המים האלה הם כמעט ברמה של מי שתייה, ומתאימים באופן בלתי מוגבל לכל הפירות והירקות". מפעל השפד"ן (צילום: יח"צ)

הופכים את מי הביוב למשאב לאומי שמפריח את הנגב

השפד"ן, אחד המפעלים הגדולים בעולם מסוגו, מטפל בביוב שמוזרם אליו מ-24 רשויות שונות במרכז המדינה. כ-2.5 מיליון תושבים מחוברים למערכת, ואם מישהו חשב שבכל פעם שהוא מוריד את המים בשירותים, שוטף את הרצפה או עושה כביסה המים מתבזבזים, הרי שהמציאות תפתיע אותו. "המים זורמים בצינורות ענק בקוטר של עד שני מטר, מעין 'רכבת תחתית של שפכים', ובאמצעות שבע תחנות שאיבה הם מוזרמים לשפד"ן בראשון לציון", מסביר קרמר את התהליך, "שם הם עוברים טיהור מכני-ביולוגי ו-95% מהשפכים חוזרים מטוהרים למשק המים. באזור גן יבנה יש שדות החדרה, ואחרי שהוצא מהם כל הלכלוך המים עוברים שיקוע בחול, ודרך המסנן הטבעי הזה הם חודרים לאקוויפר. משם אנחנו שואבים".

לתוצרת מהנגב ולפיתוחים ולחידושים הטכנולוגיים שמאפשרים את הפרחת השממה יש חשיבות גדולה בהפיכתה של ישראל למעצמה חקלאית ברבות השנים. האופן שבו מפעל אחד הפך מטרד כמו מי ביוב למשאב לאומי יקר ערך כמו מים לחקלאות, יש חלק נכבד בכך. "המים האלה עשירים בחומרים אורגניים ומינרליים, והחקלאים אוהבים אותם מאוד בגלל זה", מוסיף קרמר, "המים האלה משרתים אותם היטב, הם רוצים עוד הקצבות מים, וגם מקבלים את המים האלה במחירים מסובסדים, כך שהשפד"ן מסייע להם מאוד".

גודד תמרים בזמן שרב בקיבוץ עין גדי (עומר מירון)
מטעי תמרים בקיבוץ עין גדי (צילום: עומר מירון)

החשש מכך שהמים יגרמו חלילה לזיהום הירקות והפירות מופרך מיד. מדובר בתהליך שמבוקר ומפוקח מתחילתו עד סופו בצורה הדוקה. "יש פיקוח יומיומי של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה - גם בשפד"ן גם באוזר מתקני ההחדרה", משיב קרמר, "המים נדגמים כל העת ונלקחים למעבדה, ובנוסף יש מעבדה גם במכון הטיהור עצמו. רק מים שעומדים בסטנדרטים הגבוהים מועברים להשקיה".

כיום מהווים שפכי גוש דן מהווים את מקור המים העיקרי להשקיית גידולי חקלאות הדרום, וחלקם רק ילך ויגדל. המפעל חוסך למדינה במשאב של מים שפירים מהכינרת, או בשימוש במים מותפלים שעלות הפקתם היא פי 2 ממחיר המים המטוהרים בשפד"ן. "ברגע שיש גידול טבעי של האוכלוסייה, מגיעים יותר שפכים ואנו צריכים לטהר יותר מים", מסכם קרמר, "כשרמת החיים עולה אנחנו צורכים מים, ולכן שני מרכיבים אלה – גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים, מבטיחים גידול בכמות המים המטוהרים מדי שנה".

יותר מים מטוהרים משמע יותר מים לחקלאות בנגב, והתוצאה הסופית היא ניצול מרבי של שני המשאבים היקרים מכל – מים ואדמה. כשרואים את השילוב הזה משגשג בדרום הארץ, מבינים שוולטר קליי לודרמילק למעשה לא הספיק לראות דבר.